איך נעזור לבני הנוער שלנו לפתח את המיוחד שבהם?

כהורים, עלינו להניח שבכל ילד יש ניצוץ גאוני,

לניצוץ הזה יש ייחוד משלו,

יש לו חוקים משלו ושפה משלו,

ואנו לא יכולים להכתיב לו,  לניצוץ,

באיזה תחום בחיים עליו להטביע את חותמו. 

 אבל

יש לנו את היכולת להשפיע,

ואפילו באופן משמעותי,

על האפשרות שהניצוץ הזה

יתבטא במציאות חייהם.

הילדים שלנו והמתבגרים שלנו

רואים את עצמם דרך העיניים שלנו.

יחסנו אליהם, או באופן יותר מדוייק,

הדרך בה אנו מעבירים את יחסנו אליהם,

הופכת , במהלך השנים,

להיות הדרך בה הם מתייחסים אל עצמם.

אם אנו רוצים "לבנות" את ילדינו,

ואני מתכוונת לבניית הביטחון העצמי שלהם,

האמונה העצמית שלהם,

וההערכה העצמית שלהם,

עלינו לחזק את מעשיהם החיוביים,

עלינו ללמוד לפתח את יכולת הפרגון שלנו,

ולעזור להם להפנים

שהיוזמות שלהם רצויות

ושהעולם אוהב את מעשיהם.

עלינו לאתגר את עצמנו בלומר

"כל הכבוד"

גם במצבים שכביכול לא מוכרחים

לומר זאת.

הביטוי הזה מעצים ומחזק.

כשהם ישמעו שאנו אומרים להם

"כל הכבוד"

הם יחושו תחושת סיפוק גדולה

ממה שעשו,

ותחושת אמונה עצמית 

שבפעם הבאה הם יוכלו לעשות זאת

אפילו ביתר יצירתיות וביתר קלות.

הביטוי הזה הוא 'מתנה'

שקל מאד להעניק אותה

והיא מסוגלת

לחזק את הביטחון העצמי שלהם

ולחולל פלאות.

עלינו להשתדל ליצור עבורם

את החוויה שהיוזמות שלהם רצויות.

חוויה זו תסייע להם בעתיד,

וגם בהווה

לא לחשוש להתנסות,

ולהאמין שיש להם מה להציע לעולם,

ושיש ביכולתם להשיג

את המטרות שהם מציבים לעצמם בהווה

וגם בעתיד,

מובן שהורה שלא חווה זאת במציאות חייו,

יתקשה לתת את החוויה הזו לילדיו.

על זה אכתוב במאמר הבא

ועד אז,אני מציעה לכם

לחזק את שרירי הפרגון והמחמאה

לפתוח את העין הטובה

ולתרגל לומר "כל הכבוד"

הרבה יותר פעמים

לילדים ולמתבגרים שלנו.